תכנית חדשה עבור המזרח התיכון?

ושניגטון די סי – בימים האחרונים התגברו הדיבורים על כך שמובילי תהליך השלום במזרח התיכון ניצבים על סף פריצת דרך משמעותית. היו שציפו להצהרה רשמית בעקבות ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון ב-18 במאי ופגישתו עם הנשיא ברק אובמה. האם אובמה יצליח לעקם את זרועותיהן של הישראלים והפלסטינים ולהכריח אותם להגיע סוף-סוף להסכמה בסוגיות השונות?

אחד המכשולים המרכזיים בסכסוך הישראלי-ערבי היה מאז ומתמיד המורכבות הגדולה של הבעיה. הסכסוך במזרח התיכון אינו סובב נושא אחד, אלא מורכב ממקבץ של סוגיות מורכבות ומסועפות, שיש לספק מענה לכולן בה בעת. ללא כך, פשוט אי אפשר יהיה להגיע לתוצאות היות שיגיעו הצדדים לטפל בסוגיוה השלישית או הרביעית, השינויים שיניעו הכוחות המתנגדים לתהליך ברמת השטח ישנו את עמדות המיקוח ויחזירו את כל הצדדים אל נקודת ההתחלה. זה מה שהכשיל את כל הממשלים האמריקניים הקודמים, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, שניסו לפתור את הסכסוך בן ששים השנה. לרוב, הבעיה נבעה מהניסיון שלהם לפרק את הבעיה לסוגיות נפרדות. זה פשוט לא יעבוד.

"הסוגיה הפלסטינית אינה ניתנת לפתרון סעיף-סעיף," אמר לי ד"ר זיאד אסאלי, נשיא "כח המשימה האמריקאי לפלסטין".

"זה יהיה טיפשי לנסות להפריד בין החלקים," אמר פיליפ ווילקוקס, לשעבר דיפלומט אמריקני במזרח התיכון ומי שעומד כיום בראש "הקרן לשלום במזרח התיכון".

המשימה הקשה היא לגרום לכל הרכיבים בסכסוך ליישר קו באותו הזמן, הסכימו ביניהם מספר פרשנים. אבל איפה מתחילים?

כאן נכנס לתמונה ג'ורג' מיטשל. מיטשל, השליח המיוחד מטעם הנשיא אובמה למזרח התיכון, אוהב "להחזיק את הקלפים קרוב לחזה" ציין רשיד חלידי, פרופסור אמריקני-פלסטיני מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. חלידי, ששימש כיועץ למשלחת הפלסטינית בוועידת מדריד ב-1991, נחשב כמי שבקיא ברזי תהליך השלום במזרח התיכון.

כמו חלידי, מספר פרשנים אחרים מסכימים כי משהו מתבשל בתהליך השלום.

"יש איזו תקווה באוויר", אמר לי השגריר ווילקוקס. ואכן, בימים האחרונים ישנה אופטימיות מחודשת בקרב פרשנים מסוימים כי אולי סוף סוף תחול התקדמות בסוגיות השונות בו-זמנית, בעיקר כתוצאה מרעיון חדש שממשל אובמה מקדם, רעיון שהגה אותו ככל הנראה הצוות של ג'ורג' מיטשל. ובכל זאת, בשום אופן לא מדובר במופע יחיד. הנעת תהליך השלום אל המקום בו הוא נמצא היום היא מלאכתם של אלפים.

הרעיון החדש, מאמינים מספר מומחים, יתבסס בעיקר על יוזמת השלום הערבית, תכנית כוללת לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי שהוצגה לראשונה במפגש הליגה הערבית בבירות ב-2002.

היוזמה נולדה מרעיון שהעלה מלך ערב הסעודית לשעבר, המלך פאהד. היא מציעה לישראל הכרה מצד 23 חברות הליגה הערבית (22 מדינות בנוסף לפלסטין) בתמורה לנסיגה לגבולות 1967. באחרונה ישנם דיבורים על הכנסת שינויים ביוזמת השלום הערבית. השינויים ישרתו את ראש הממשלה בנימין נתניהו שאיננו מעוניין להיראות כמי שקיבל את היוזמה ככתבה וכלשונה, אומר נועם שלף מארגון "אמריקנים למען שלום עכשיו".

ולמרות העובדה שרבים חושבים כי נתניהו הוא "סופר-שמרני", שווה לציין שעד כה, הליכוד הוא שהחזיר את סיני וויתר על השליטה בעזה, ומי יודע, אולי גם יגיע להסדר קבע עם הפלסטינים.

"נתניהו הולך להפתיע את כולנו", אמר ל"הארץ" השר בנימין בן-אליעזר מהעבודה. "הוא מבין שיש ממשל אמריקאי חדש שאינו ממשל קלינטון, ואינו ממשל בוש, ושאם הוא לא יבוא עם תוכנית, מישהו אחר כבר יחליט בשבילו."

נשארה רק מהמורה אחת אחרונה שדורשת פתרון, שכל היתר מתגמד לעומתה: שאלת הפיוס הפנים-פלסטיני בין הפתח והחמאס. למרבה האירוניה, בסופו של יום, ייתכן שהמכשול הסופי שימנע את הקמתה של מדינה פלסטינית – החלום שהפלסטינים כמהים אליו זמן כה רב, נאבקו כה הרבה למענו, והקיזו בשמו דם כה רב (מדמם שלהם ומדמם של אחרים) – יהיה הפלסטינים עצמם. אלא אם יצליחו להתעלות מעבר לחילוקי הדעות ביניהם, הם מסתכנים בהארכת הסכסוך בששים שנה נוספות.

"הזכות" להגנה עצמית איננה "אסטרטגיה" לשלום

ושינגטון הבירה – מנקודת מבט ישראלית, הזעם הבינלאומי ואובדן חיי האזרחים הפלסטינים בהתקפות האחרונות בעזה שווים את המחיר במטרה לרסק את יכולות התקיפה של החמאס. המטרה מפתה וסביר מאוד שישראל תצליח להאט את קצב פיתוח הרקטות של חמאס בטווח הקצר. אבל בדומה למצור של ישראל על לבנון ב-2006, האסטרטגיה הצבאית של ישראל בעזה – אסטרטגיה שנועדה להדהים ולזעזע – לא תפגע בהנהגת החמאס ולא תשיג ביטחון לאורך זמן.

גם לישראל וגם לעזה יש זכות להגנה עצמית. אך הזכות להגנה עצמית איננה אסטרטגיה אפקטיבית לסיום ההתקפות והאלימות המתמשכת.

רכיבי המפתח ברקטות של החמאס אינם יציקות מתכת ושקים של חומר נפץ שמועברים במנהרות ממצרים ואז מיוצרים ונורים מאחורי בתים בעזה.

פיצוץ התשתיות בעזה והריגת אנשי החמאס אינם פוגעים כהוא זה במוטיבציה שמניעה צעירים פלסטינים ליטול אבן לידיהם או להצמיד פצצה לגופם.

המתכון האמיתי לרקטות של החמאס הוא אווירת הייאוש וההשפלה שנוצרה על רקע המציאות המורכבת של עוני וחוסר אונים פוליטי.

עזה היא בית כלא. האבטלה בה עומדת על 45%, הגבוהה בעולם לדברי האו"ם. מחצית האוכלוסיה מתחת לגיל 18 ושליש מהאוכלוסיה מתגוררת במחנות פליטים. לפלסטינים מעט אדמה וזכויות ספורות. חומר הבעירה של היאוש וההשפלה מייצר דורות חדשים של קיצונים ודחף להשגת רקטות מתוחכמות יותר.

המצור על עזה יכול אולי לחזק את ההנהגה הקיצונית בשטחים הפלסטינים באותו האופן שבו התקפות ישראל בלבנון ב-2006 חיזקו את חיזבאללה. התקיפות חותרות תחת התפתחותה של הנהגה מתונה בעזה ובגדה המערבית מאחר שמנהיגים מתונים מצטיירים בעיני הציבור חסרי אונים בזמן תקיפות ישראליות.

מאחר שרק מנהיגים מתונים בעזה מראים נכונות לעתיד משותף עם ישראל, עולה השאלה עם מי ישראל מצפה לנהל משא ומתן בעתיד. האסטרטגיה הצבאית הישראלית פוגעת מאוד ביכולתה להשיג את יעדה -- ביטחון.

באופן דומה קטנו גם הסיכויים שתקום הנהגה מתונה יותר בישראל.

תקיפות החמאס מקשות על פוליטיקאים ישראלים לנהל מו"מ לשלום. מטחי הרקטות של החמאס פועלות להבטיח שהפלסטינים יישארו מבודדים ללא סיוע בינלאומי.

הרקטות מאריכות את ההמתנה הפלסטינית לעצמאות מדינית ולזכויות האדם הלגיטמיות שלהם.

על מנת להשיג את יעדה של ישראל לביטחון ואת יעדיו של החמאס לעצמאות וזכויות פלסטיניות יהיה צורך באסטרטגיה משופרת וחכמה יותר. המתכון לשלום וביטחון איננו טמון בתוכניות חד-צדדיות; הוא דורש תשומת לב ואמפטיה משני הצדדים.

ראשיתה של האסטרטגיה החדשה בנרטיב חדש ואינקלוסיבי של סיבה ותוצאה. הנרטיבים השולטים בישראל מתחילים את הסיפור של ההתקפות האחרונות בעזה במטחים הבלתי-מוצדקים של רקטות שהחמאס משגר לעבר משפחות ובתי ספר בישראל ומהדהדת ממנו היסטוריה בת יותר מאלפיים שנה של אפלייה ופחד. הנרטיב הפלסטיני השולט מתמקד באובדן הנורא של האדמות, הבתים והעסקים בידי זרים, אובדן שהפך רבים מהם לפליטים הנדחקים למובלעות קטנות ושוממות.

אסטרטגיה אפקטיבית חייבת להכיר בתוקף העוולות שניצבות במוקד הנרטיבים של שני הצדדים. גם לפלסטינים וגם לישראלים מורשת היסטורית אזורית.

שני הצדדים מכירים יד-ראשונה מה זה להיות עם ללא ארץ ושותפים לתשוקה להחזיק באדמה שהם רואים בה את אדמתם. שני הצדדים חשים שנפלו קורבן האחד בידי השני.

אסטרטגיה חכמה יותר עבור החמאס היא להכיר בזכותה של ישראל לקיום ולביטחון. אסטרטגיה חכמה יותר עבור ישראל היא להכיר בייאוש הכלכלי והפוליטי בקרב הפלסטינים ולספק לו מענה. הפלסטינים זקוקים למדינה, חופש תנועה ומקומות עבודה בסיוע בינלאומי.

סקרי דעת קהל מראים שיש מספיק אנשים משני הצדדים שתומכים בצעדים האלה. הגיע הזמן שארצות הברית והקהילה הבינלאומית יתיצבו מאחורי המתונים הישראלים והפלסטינים במקום להרשות לתשומת לבם לנדוד בעקבות הניצים בשני הצדדים, שמחפשים פתרון צבאי חמקמק לבעיה פוליטית וכלכלית.

###

*ליזה שירך היא פרופסורית ללימודי שלום באוניברסיטת מיניסוטה המזרחית ומנהלת הפרויקט
3D Security Initiative. המאמר נכתב ותורגם מאנגלית עבור שירות החדשות של קומון גראונד (CGNews).

פורסם במקור על ידי שירות החדשות של קומון גראונד (CGNews), 15 בינואר 2009,
www.commongroundnews.org

מגעים דיפלומטיים כבר מהיום הראשון

תל-אביב – תהליך אנאפוליס, ההמשך לתוכנית מפת הדרכים לשלום (שגם היא המשך לתהליך אוסלו) הגיע לסוף דרכו. אפשר לנסות לשפר אותו, אך רוב הסיכויים מצביעים על כך שזאת תהיה טעות. ייתכן שצריך לשנות את הגישה. הוויכוח בוושינגטון שנסוב סביב השאלה האם להתקדם קודם בערוץ הסורי או הפלסטיני עקר מיסודו. במקום זאת עלינו להתחיל לחשוב על פתרון כלל-אזורי, כלומר, על אימוץ המסגרת שמציעה יוזמת השלום הערבית.

יוזמת השלום הערבית מציעה לנטרל את השפעתם של ארגונים לא-ממשלתיים ובד בבד מציעה לישראל להגשים את חלומה מיום היווסדה – לנרמל את יחסיה עם מדינות האזור.

השיחות הבילטרליות בין הישראלים והפלסטינים לא ינחלו הצלחה בתנאים הנוכחיים. השיחות תקועות בערוץ הבילטרלי בעוד שלפתרון יידרשו גישה אזורית ותהליך בינלאומי בהנהגת הממשל האמריקאי החדש ובהשתתפות הליגה הערבית והקוורטט (האיחוד האירופי, האו"ם, ארצות הברית, ורוסיה). אחת הדרכים לתמוך בתהליך היא להקים מערך תמיכה להסכם.

גם אם הרצון הפוליטי להשגת הסכם קיים אצל המנהיגים הישראלים והפלסטינים, חסרה כיום היכולת הפוליטית להוציא הסכם לפועל. אנחנו לא נצליח לבד, ללא עזרה. דרושה מעורבות בינלאומית אגרסיבית יותר – אפילו מעורבות חריפה – שתיישר קו בין השיחות לבין המצב המתפורר בשטח. היועץ לביטחון לאומי הנכנס לתפקיד, הגנרל ג'יימס ג'ונס, כבר ציין שייתכן שיישום ההסכם יהיה תלוי בפריסת כוחות בשטח.

חמש עשרה שנה אנחנו נעולים על הנושאים שהוגדרו על ידי מסגרת המו"מ של אוסלו – גבולות, פליטים, ירושלים, ביטחון והתנחלויות. עלינו לחשוב על דרכים להגדיר מחדש את הנושאים באופן שיקדם את ההסכם.

הסיכוי להגשים את פתרון שתי-המדינות חומק מבין אצבעותינו. עתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי נמצא על כף המאזניים. האלטרנטיבה היא למסד את חוסר השוויון ולהגביר את האלימות – שירות לארגונים חמושים כגון חמאס וחיזבאללה.

הזמן אוזל. הנשיא הנבחר אובמה ייכנס לתפקידו בעשרים בינואר. הבחירות בישראל יתקיימו בעשרה בפברואר. מדובר בהפרש של עשרים ואחד יום. עשרים ואחד יום אל תעשו כלום. אבל ביום העשרים ושניים, ביום שאחרי הבחירות בישראל, תתחילו לעבוד. קיומה של ישראל תלוי במדינה פלסטינית שתקום לצידה. במובנים רבים, עתידה של ישראל נמצא בידיה של ארצות הברית.

www.israelpolicyforum.org

הטיפול בטראומה קבוצתית כסיוע לשלום

לוס אנג'לס – טראומה גוררת אלימות. הידע שלנו בנושא מתבסס על מחקרים ויש באפשרותנו לעשות שימוש בידע הזה כדי לסייע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הישראלים והפלסטינים סובלים מטראומה כרונית. הישראלים מחד, חשים שהם חווים את השואה מחדש עם כל פיגוע טרור, תחושה שהועצמה בחמש מלחמות, תעמולה אנטישמית בעולם הערבי ואיומים קיומיים מצד איראן. הפלסטינים מאידך, סובלים מן הטראומה הנובעת מהצורך לאשר בכל פעם מחדש את הזהות הפלסטינית הנפרדת שלהם על רקע הכחשות ערביות ויהודיות. הם סובלים מהעדר אוטונומיה וממחסור חמור במים, חוסר תפקוד כלכלי, בעיית פליטים וכיבוש.

הטראומות האלה אינן זניחות או בלתי מזיקות. הן בשורש העניין המנציח את הסכסוך. על מנהיגים זרים ומקומיים לקדם תהליך של ריפוי בשתי הקהילות על מנת לסייע להן להחזיר לעצמן יכולת של וויסות עצמי, לשחרר לחצים של יאוש, חוסר אונים, כעס, חוסר אמון ושנאה, ולמסד את היסוד האמוציונלי הדרוש לקיומו של דיאלוג אפקטיבי.

כל אירוע חדש מגביר ומזין את מעגל האלימות האזורי. חוויות שליליות גורמות לטראומה שמועברת מדור לדור (בתהליך שנקרא מערבולת טראומה קולקטיבית) ומשפיעה על נרטיבים קולקטיביים, מעמיקה את הפחדים ומותירה אחריה תחושות של קורבנוּת ואיבה. חשובה מכך היא העובדה שמערבולת הטראומה מעוררת תגובות נמהרות ואימפולסיביות במקום תגובות זהירות ומחושבות.

התקשורת, אלימות בין הפלגים, מחבלים מתאבדים שנעשה בהם שימוש כנשק נגד הישראלים, והשתלטות צה"לית – כל אלה משאירים את המערכת העצבית הקולקטיבית של הפלסטינים במצב מעורר. התקשורת מעודדת אותם לרכז את האנרגיה שלהם בסבל והם נופלים בפח שמציבות להם סיסמאות הסתה. אחדים מהם אף מובלים בעקבות ההסתה לידי אלימות ומביאים במעשיהם חורבן על החברה הפלסטינית.

לחץ ויאוש ממלאים תפקיד גם בנפש הישראלית שנקרעת בין הצורך להתגונן לבין הדחייה שהיא חשה באותה עת לנוכח כיבוש הפלסטינים. החברה הישראלית מקוטבת והקיצוניות מלובה בקרב קבוצות קטנות משני צדדי הקשת הפוליטית.

הסכסוך הפך כל אחד מהצדדים מקורבן ל"מקריב". פעמים רבות קורה ששני הצדדים חשים שהמצב הגיע למבוי סתום מאחר שהגישות הפוליטיות לסכסוך נכשלו עד כה בנסיונן לרדת לשורשי האלימות. הקהילה הבינלאומית המשתאה תצא נשכרת אם היא תשכיל להטות אוזן לחוויות הטראומטיות הקולקטיביות של הישראלים והפלסטינים. רבים מאלה שמתעמקים בסכסוך אינם מודעים לאופן שבו הסבל הטראומטי שהם חוו מותיר את חותמו על ההתנהגות שלהם והם זקוקים גם לעזרה על מנת לזהות טראומה בצד השני.

ניתן לאמוד את היקף הטראומה בכל אחד מהצדדים ולהתריע בפניהם על הצורך להחלים על ידי קריאת סימני המצוקה. ניתן למנות היבטים רבים הנובעים מהסכסוך ומכשילים את תהליך השלום: רגשות עליונות דתיים, השעיית החשיבה הביקורתית, הדבקת תוויות, הטחת האשמות ודמוניזציה של "האחר", טיהור אתני של "האחר", סילוף נרטיבים טראומטיים, האמונה שצד אחד חף מפשע לגמרי, דיכוי התקשורת, הפניית אלימות מכוונת נגד אזרחים על מנת להחזיר שליטה, וחינוך ילדים על ברכי השנאה.

אנשי מערכת הבריאות הכללית ובריאות הנפש, מערכת החינוך, אנשי דת, הצבא, תקשורת, דיפלומטים וארגוני המגזר השלישי, פוליטיקאים מקומיים ובינלאומיים – כל אלה יכולים לסייע למתן את השפעת הטראומה הקולקטיבית אם יציגו כלים חדשים לוויסות עצמי. כדי להתמודד עם נזקי הטראומה יש לאמץ שפה נטרלית ולא פוליטית. כך יוכלו הקהילות לעזור לכל הצדדים להתכונן לשלום בר-קיימא.

נרטיבים הנובעים מטראומה מקבעים אותנו בטראומה שחווינו ופוטרים אותנו מכל אחריות. מסיבה זו מוטלת החובה על מנהיגי החברה האזרחית והממשלות לעשות את שמוטל עליהם על מנת להצביע על העיוותים המזיקים ולהצביע על הסבל של כל הצדדים המעורבים. עליהם לגנות את האופן ההרסני בו הסבל בא לידי ביטוי ולהציב בפני הקהילות הסובלות מטראומה את העובדות ההיסטוריות.

יש להציב בפני הפלסטינים והישראלים את השאלות הבאות: האם הפעולות שלהם נותנות להם ביטחון ואוטונומיה אמיתיים? האם הפעולות האלה תומכות בביטחון העצמי שלהם ומעוררות כבוד אצל אחרים? האם הן גורמות להם להרגיש חזקים? האם הן מעניקות טעם לחייהם או כבוד לתרבותם מבלי לפגוע בצרכיהם של אחרים (ההחלטה למלא צורך עצמי על חשבון אחרים מצביעה על השפעה של מערבולת טראומה והיא מנבאת את הנצחת הטראומה של העצמי ופגיעה נוספת באחרים)? האם הפעולות האלה מסייעות להם לתת אמון באחרים ולזכות באמונם של אחרים? האם הן מעודדות הבנה בין תרבויות? האם הן מעוררות חמלה ורצון לתת אישור לסבל שלהם?

טראומה והפעולות שהיא גוררת מעוררות את הצורך בכנות עצמית אמיצה ומוחלטת. סוללת השאלות לעיל צריכה לעמוד לנגד עיניהם של כל הכוחות החיצוניים המעורבים. כוחות זרים ומקומיים, חיצוניים ופנימיים, פסיכולוגיים ובלתי-פסיכולוגיים – כל אלה הם כוחות מרכזיים שחשיבותם טרם זוהתה ותהיה בכך התקדמות חיובית אם נכיר בחשיבותם ונעניק להם את ההתייחסות הראויה.

www.commongoroundnews.org

התריסו נגד הגדר: הקימו מרחב משותף

ושינגטון – ההפרדה בין ערבים ויהודים קיימת כבר עשורים רבים והיא קדמה לבניית גדר ההפרדה בגדה המערבית ומסביב לעזה. כאשר הנשיא המצרי אנוור סאדאת ביקר בישראל ב-1977 הוא התריע בפני הכנסת שהפרדה מסוג זה בהכרח תמיט חורבן וניכור הן על הערבים והן על היהודים. סאדאת הגיע כדי לפגוש את הישראלים בביתם ולאתגר את חששותיהם.

החומה הפיזית המפרידה בין הגדה המערבית וישראל משקפת את הפערים המוסריים והמנטאליים, הפיזיים והכלכליים והפסיכולוגים המפרידים בין הישראלים והפלסטינים – פערים שאידיאולוגיות וגם המנהיגות הפוליטית הנוכחית כה העמיקו. ההיסטוריה מראה שפערים ומחלוקות כאלה בין אוייבים הגרים בשכנות והנמצאים ביחסי תלות ביניהם אינם מביאים לשלום אמיתי או יציבות (ראו צפון אירלנד, דרום אפריקה או גרמניה).

קיימות אסטרטגיות רבות למזעור ההשלכות השליליות של החומה. בעיני, הגישות החשובות ביותר מציעות מענה להפרדה על ידי יצירה והרחבה של מרחבים ישראלים ופלסטינים משותפים.

החומה היא אסון ליחסי היהודים והערבים שכן היא מטפחת אפטיות, ניכור, חוסר עניין ובורות בנוגע לכל הנעשה בצד השני – ואלה הן הרגשות שמעצבות את תחושת האחריות האישית כלפי הסכסוך. החומה פותחת את הדלת לגורמי חברות כגון פוליטיקאים, מורים ומרצים לחזק דימויים של האויב כ"אחר" תוך התעלמות מהסבל שנגרם כתוצאה מההפרדה הפיזית והמנטלית.

הפתרון ארוך הטווח וקצר הטווח להפרדה שכופה החומה הוא למזער את נזקיה באמצעות מפגשים אישיים והקמה של עוד מרחבים בהם ניתן לפגוש את האחר. כדאי להשקיע במרחב משותף מפגשים בתנאי שהיחסים סימטריים ומאוזנים והמשתתפים יוצאים מועצמים. מרחבים משותפים מועילים – הכוללים מפגשי נוער, שיתופים עיסקיים, יוזמות סביבתיות, מחאה בלתי אלימה והפגנות – מחזקים את היכולת של אנשים להעביר ביקורת על עצמם ולזהות עוולות שמבוצעות בצד שלהם. מרחבים משותפים גם מספקים למשתתפים כלים והזדמנויות ליישם את מה שהם לומדים. שם הם יכולים לברר אלטרנטיבות לעתיד משותף. פרויקט נוער ששם דגש על ההשפעות השליליות של הגדר ומקיים קשרים עם הציבור הרחב על ידי ארגון מפגשים או פיסול או תערוכה אמנותית בה היוצרים מציגים את עבודותיהם נגד הגדר ונגד ההפרדה בבתי ספר הם דוגמאות למרחבים משותפים אפשריים.

מרחבים משותפים חדשים – שכוללים מפגשי הידברות ומפעלים לפיתוח משותף, שיתופי ידע בין חקלאים ומפגשים בין אנשי דת – כל אלה מספקים הזדמנות ייחודית. יש לראות בהם משאב שדורש ניהול וטיפוח מקצועי שיבטיח שהמשתתפים מקבלים מהמפגש את העוצמה להמשיך ולהביא את המסר האנושי הביתה, לקהילות שלהם. יש לראות במחנה קיץ לתלמידי תיכון פלסטינים וישראלים מרחב נדיר וכמעט קדוש. יוזמות של שלום ודיאלוג בשיתוף יהודים וערבים ממלאות תפקיד היסטורי בכך שהן מקימות מרחבים נוספים למפגשים משותפים שקוראות תיגר על המציאות שגדר ההפרדה יוצרת.

החומות הרבות שהקימו פוליטיקאים בין ישראלים ופלסטינים, בין שהן סימליות ובין שהן מוחשיות, כופות על רבים מאיתנו הלך רוח כאילו אנו תחת מצור. הישראלים מרגישים חובה לכלכל בקפדנות כל מהלך שלהם בזמן שהם מטיילים מחוץ לישראל. העובדה שנאסר עליהם לבקר במדינות השכנות לישראל רק מחריפה את המצב ומונעת מהם ללמוד כיצד עמיתיהם הפלסטינים חושבים וחיים.

גם הפלסטינים נתונים להלך רוח של מצור. הלך הרוח שלהם מקבל חיזוק מהעובדה שהם כלואים מאחורי גדר בתוך כפריהם, ממחסומים צבאיים ומגישה מוגבלת לסׅיפּר הישראלי. הלך הרוח הזה כל כך עמוק אצל הפלסטינים שרבים מהם מופתעים על ידי מפגני הזדהות מצד ישראלים.

במרחבים משותפים אצור הכוח לשבור את התדמית המפלצתית של "האחר". הם מציעים את הערובה היחידה שהדורות הבאים של ישראלים ופלסטינים לא יגדלו לתוך מציאות של הכחשה והתחמקות, ושתינתן להם האפשרות לשוב ולראות זה בזה בני אנוש. הנוער הישראלי לא יוכל להמשיך ולומר "לא ידענו". הנוער הפלסטיני לא יוכל להמשיך ולומר "אין לנו מה לעשות". שניהם יוכלו לומר, "אנחנו מנסים."

החומות מסביב לעזה צריכות ללמד אותנו מה צפוי לפלסטינים ולישראלים בגדה המערבית אם הם לא יתאמצו להתעלות מעבר להפרדה ביניהם: התגברות האלימות, שלילת אנושיותם של תושבי עזה והחמאס על ידי העולם החיצון, התגברות המאבקים הפנים-פלסטיניים ואיום מתמשך על הגבול הדרומי של ישראל.

ככל שהישראלים והפלסטינים יקימו יותר מרחבים משותפים וירבו להיפגש, כך יקטן הסיכוי שאנשים בשני הצדדים ינהרו לעבר מנהיגים שתומכים בפתרונות קיצוניים ומטיפים לעליונות של צד אחד על פני האחר. ערבים ויהודים שנאבקים בחומה ובהפרדה חברתית צריכים לחשוב על דרכים יצירתיות לשבור את הפחד מהחיים זה בצד זה. עליהם להעביר מסר ברור וקבוע לקהילות שלהם והמסר הזה צריך להסביר שרק הכרה הדדית ומימוש הזכות של כל אחד מהצדדים למדינה ריבונית, שוות מעמד ועצמאית יכולים לספק ערובות ביטחוניות לשני העמים.


פורסם במקור על ידי שירות החדשות של קומון גראונד (CGNews) ב-4 בדצמבר 2008,

תנו גם לי לזכור את רבין

ירושלים – בחלוף 13 שנים לרצח ראש ממשלת ישראל בידי רוצח יהודי, היה על הרצח להפוך לקו פרשת-מים מוסרי לאומי, ולהחקק בתודעה של כולנו ככזה. החוויה האישית המטלטלת שחווה כל אחד מאיתנו, אמורה היתה להתפתח לציון דרך לאומי, שכל חלקי העם שותפים לו.

אך מה אנו מציינים היום? ואולי חשוב יותר לשאול: מה יציינו צאצאינו, במלאות 30 או 40 שנה לרצח? מה ראוי שיהיה העיקר: האם זכרו של יצחק רבין האיש? האם הרצח?

כבני דורו האחרים, חי יצחק רבין את ההיסטוריה האינטנסיבית והסוערת של תקומת ישראל, לא כעד שהזדמן לו לחיות בתקופה מרתקת כל-כך, אלא כאחד ממחולליה של ההיסטוריה הזאת. אבל מאז שנרצח יש המבקשים להפוך את רבין עצמו, את רבין האיש, למיתוס. וכמיתוס - הרי אך טבעי הוא שיגויס, ינוכס, וייפרט כל יום מחדש לפרוטות פוליטיות: "מה היה אומר רבין", ו"מה היה עושה רבין", ו"רבין לא היה נותן לזה לקרות", ו"כן היה מפנה" ו"לא היה מפנה", כך עד בלי די. אחרי שנים של ניסיון לכפות עלינו עסקת חבילה של זיכרון ואידיאולוגיה; של מיתוס ומסקנות פוליטיות; נדמה שמותר לתהות בקול: האם כמיתוס מגוייס קנה זכרו של רבין אחיזה בלבבות?

אמת, רבין נרצח בגלל דרכו הפוליטית. בגלל אוסלו. אין לטשטש זאת ואין להשכיח זאת. אבל באותה נשימה צריך להוסיף שאין בכך כדי להעניק משקל-יתר מוסרי לעמדותיו הפוליטיות, שרבים וטובים חלקו עליהן אז, וגם היום ממשיכים לחלוק עליהן בכל תוקף.

במשך השנים מבעבע הרצח בתוך היורה הפוליטית הרותחת: יש התובעים "חזרה בתשובה" פוליטית ואידיאולוגית כתנאי לקבלת הזכות להשתתף בתחושת הסלידה מן הרצח ויש הרואים בתביעה זו המשך הניסיון להטלת אחריות לרצח עצמו, על כל מי שרואה באוסלו אסון; יש המנסים לכפות מורשת "הר כגיגית", ויש הרואים בכך ניסיון לעשיית הון פוליטי. בדרך זו לא יחלפו 20, 30שנה, וכל העניין עלול להישכח.

והמורשת המדוברת? היא לא תותיר חותם גדול יותר ממורשתם (המרשימה, אגב, לא פחות) של מנהיגים פוליטיים אחרים, שהלכו לעולמם כדרך כל בשר, ולא מכדוריו של מתנקש. גם לקחו המוסרי של הלילה ההוא עלול להתפוגג, ובמקום תמרור אזהרה מוסרי תישאר הערת אגב בהיסטוריה היהודית והישראלית. האם זה מה שאנו מאחלים לעצמנו? לדורות הבאים?

עברתי עם רבין כברת דרך פוליטית ארוכה כחבר כנסת. הכרנו עוד שנים רבות קודם לכן, כשהייתי קצין צעיר תחת פיקודו. היינו חלוקים עמוקות בהשקפותינו הפוליטיות, האידיאולוגית מול הפרגמטית, אך יכולנו לשוחח על הכל. על אלטלנה, על האחיזה הישראלית מעבר לקו הירוק, על החלטותיו כשר ביטחון וגם סתם שיחות חולין. הערכתי והוקרתי אותו עוד בחייו, הרבה לפני שנרצח, כפלמ"חניק, כלוחם ללא חת, כרמטכ"ל נערץ וכמי שהטביע חותם עמוק בהיסטוריה הציבורית הישראלית.

הערכתי ועדיין אני מעריך ומוקיר אותו. לא כי נרצח, אלא בגלל אישיותו כמפקד, כפרלמנטר, כמנהיג, כיריב פוליטי, כחבר ואיש שיחה. חלקתי עליו, אך אהבתי אותו.

היום, 13 שנים אחרי שנרצח, אני שבמקום שהרצח יהיה לסמל כלל ישראלי, הוא נותר נחלתו הבלעדית של זרם פוליטי מסוים. היום נדמה שההשתתפות באבל, בזעזוע, בתיעוב כלפי הרצח, היא פרביליגיה השמורה רק לנאמני אוסלו, ואילו את הזיכרון שלי מרבין האיש הדירו כליל.

כמוני יש רבים הרוצים להתאבל ביום הזה על רבין המנהיג; כמוני, יש רבים המבקשים לשוב ולהתחבר אל ההלם והזעזוע שפקד אותנו כחברה וכעם, ולשנן את לקחו של הרצח הנורא. ואולם, שנה אחר שנה, יש מי שמתעקש לקחת מונופול על האבל והזיכרון, ולהשאיר ציבורים שלמים מחוצה לו.

אנו עומדים בפני שוקת שבורה בכל הנוגע ללקחים המוסריים ולערכים שאמורים להיות נחלת הכלל. עלינו לשאול את עצמנו ביושר: מה בעצם אנחנו מציינים במלאות 13 שנים לרצח? מה יציינו ילדינו ומה ראוי שיציינו?

בשבחה של אשה אמיצה

שיקגו – על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנמצא במרכז תשומת הלב הציבורית והעיתונאית מתרחש מאבק נוסף במזרח התיכון למען הגנת ילדים, משפחות והחינוך הנוצרי.

את המאבק הזה מובילה הערביה-הישראלית נדיה חילו שהצליחה לכופף את המערכת בישראל ובקהילה הפלסטינית כדי להשיג את הבלתי-אפשרי.

חילו היא אזרחית ישראלית ופעילה שנים רבות למען זכויות ילדים ומשפחה שהחליטה לרוץ בבחירות לכנסת על מנת שתוכל לפעול לקידום זכויותיהם של כלל אזרחי ישראל, ערבים כיהודים.

במקום להתמודד ברשימות של מפלגות ערביות ישראליות בהם היה המסר שלה נטמע במאבק הבדלני למען זכויות הפלסטינים, חילו בחרה להצטרף לזרם המרכזי, לרשימה של מפלגת העבודה. באופן הזה היא קיוותה להבטיח שהמסר שלה יגיע ליעדו וגם יביא את השינוי המיוחל.

בתור האשה הערביה הנוצריה היחידה בכנסת – אחת מבין 17 נשים מכהנות ואחת מבין שני ח"כים נוצרים – חילו לא מתכוונת להפסיק ללחום למען שירותי רווחה לטובת משפחות ולמען זכויות ילדים גם לאחר שכל היתר ינטשו את המאבק.

בשבוע שעבר, לדוגמה, כינסה חילו ישיבה מיוחדת של הוועדה לזכויות הילד שבראשותה על מנת לבחון את העובדות שמאחורי מקרי הרצח של שני ילדים רכים בשנים שאירעו באחרונה. שני ח"כים בלבד הופיעו לישיבה ואף על פי כן חילו חשפה פרטים שאחרת אולי לא היו מתגלים כלל לתקשורת המקומית.

מומחים העידו כי בישראל נרצחים חמישה עד שישה ילדים מידי שנה בידי קרובי משפחה. ישנם אחרים, וביניהם ד"ר חניתה צימרין, נשיאת העמותה להגנת הילד (אל"י), חושבים שמדובר רק בקצה הקרחון. לדבריה, ייתכן שמקרים רבים שמדווחים כהתאבדויות או תאונות הם בעצם מקרי רצח.

בעוד שרבים מחברי הכנסת האחרים, ובייחוד ממפלגות ערביות, מתראיינים רבות לתקשורת בנושאים הפוליטיים הגדולים הנוגעים לשלום, למלחמה ולמתיחות הגיאופוליטית במזרח התיכון, נדיה חילו מתמידה במאמציה למקד את תשומת הלב בעניינים חשובים נוספים שנשכחו בצל העימות.

היא מתעסקת בנושאים הנשכחים והמוצנעים כגון רצח על רקע כבוד המשפחה, רצח ילדים, שירותי רווחה למשפחות, ושיפור החינוך בכלל ובפרט עבור הקהילה המצטמקת של ערבים נוצרים אזרחי ישראל. מאמציה אלה הסבו לה צער מסויים.

דור חדש של ערבים
ישנם פעילים המאמינים שחילו הייתה צריכה למקד את מאבקה עבור זכויות הפלסטינים בשיטה הערבית הישנה, עם כל ההתקפות האנטי-ישראליות החריפות והרגילות שמתרפקות על שפה אמוציונלית חריפה, קולנית ונבובה שמתנגדת בתוקף ובעיוורון לכל פשרה. מדובר בסגנון שמזהה את האופן שבו המנהיגות הערבית התמודדה עם כמעט כל הקונפליקטים במהלך השנים.

אלא שחילו מסמלת דור חדש של ערבים הפועלים מתוך המערכת על מנת להשיג הישגים טובים. היא עוזרת לא רק לנוצרים, אלא נלחמת גם את מלחמתם של מוסלמים ויהודים. וזוהי הסיבה שהיא זכתה לתמיכה עצומה בבחירות המפלגתיות בעבודה.

זהו האומץ המיוחד לנדיה חילו. היא לא אחת שתתן לכללי התקינות הפוליטית או לפוליטיקה המפלגתית להרתיע אותה מפני התייצבות במאבק למען זכויות ילדים נזקקים, משפחות, נשים ואחרים בחברה הישראלית והפלסטינית.

מאחורי הקלעים חילו השקיעה מאמצים גדולים בניסיון להשיג הכרה ישראלית עבור החינוך הנוצרי. היא מילאה תפקיד מפתח במאמץ להשיג אישור עבור תוכנית הלימודים הנוצרית עבור מכללת מאר אליאס באעבלין שבגליל. המכללה פועלת כשלוחה של אוניברסיטת אינדיאנפוליס האמריקאית ותיפתח מחדש בשנת הלימודים הקרובה הודות לנדיה חילו. המקרה הזה הניח את התקדים עבור מוסלמים המעוניינים בתוכניות אקדמיות ייעודיות גם כן.

מכללת מאר אליאס זכתה בהכרה מלאה כמכללה עצמאית החל משנת הלימודים הקרובה רק הודות לסיוע הבירוקרטי שסיפקה נדיה חילו במשרד החינוך ובמל"ג. כשלוחה מוכרת של אוניברסיטת אינדיאנפוליס, מכללת מאר אליאס היא אחת המוסדות היחידים המציעים השכלה גבוהה נוצרית לא רק בישראל אלא במזרח התיכון כולו.

זוהי המכללה הערבית-ישראלית-נוצרית הראשונה בישראל. עובדה חשובה, חשובה ביותר.

ועדיין נשמעת התנגדות בישראל ובקרב פלסטינים. אני בטוח שהדבר שמכעיס אותם ביותר הוא העובדה שנדיה חילו כל כך שונה וטובה יותר משאר המנהיגים הפוליטיים הכושלים שלנו, שהיו מעדיפים לעשות הכל בשיטה הישנה והכושלת מאשר בשיטה החדשה והנכונה.

לא ישתיקו אותה כאשר ילדים נרצחים. לא ישתיקו אותה כאשר המיעוט הנוצרי זקוק לתמיכה בחינוך. לא ישתיקו אותה כאשר יש משפחות נזקקות – נוצריות, מוסלמיות או יהודיות. ובטח שלא ישתיקו אותה הקיצונים שמותחים עליה ביקורת מפני שהיא פלסטינית הפועלת מתוך המערכת הישראלית במסגרת מפלגה ישראלית מערכתית שאיננה מסתפקת בפנייה לרגש הפוליטי.

נדיה חילו מאיימת על הסטטוס קוו בחברה הערבית ויותר מכך על מנהיגיה ודווקא משום כך היא זקוקה לתמיכתנו. כדי להביע את תמיכתי בפעילותה אני מארגן אירוע התרמה עבורה ועבורה מכללת מאר אליאס בשיקגו ב-8 באוקטובר.

יותר חשוב לעשות את מה שנכון וצודק מאשר להיצמד לתקינות הפוליטית, בין אם היא נוגעת לפלסטין או לישראל.

###

*ריי חנניא הוא פלסטיני אמריקאי המתגורר בשיקגו שם הוא כותב טור קבוע, מארח בתוכניות רדיו ומופיע כסטנדאפיסט. ניתן ליצור עימו קשר באתר www.ArabWritersGroup.com או בכתובת rayhanania@comcast.net. המאמר תורגם מאנגלית ומופץ על-ידי שירות החדשות של קומון גראונד CGNews)) באישור אתר "ידיעות אחרונות".

פורסם במקור בחדשות Ynet ב-25 בספטמבר 2008,
www.ynetnews.com

הימים המקודשים והקריאה לשלום

מאת האשם א. חאסאבלה

שיקגו – ביום רביעי האחרון, באחד באוקטובר, ציינו המוסלמים בכל העולם את סיומו של חודש הרמדאן בחגיגות עיד אל-פיטר. ביום הזה חוגגים המוסלמים עם מכריהם ומשפחתם את סיומו של חודש של תפילה אינטנסיבית והתבוננות פנימית רוחנית. זהו תמיד זמן מיוחד עבורי ועבור משפחתי: אנחנו מתאספים כשאנו לבושים בבגדינו היפים ביותר, מתפללים בציבור תפילות מיוחדות בבוקר וחוזרים לשתות את הקפה שלנו בשעות היום – דבר משמעותי ביותר עבורי.

חגיגות העיד עוטות משנה חשיבות השנה דווקא משום שהן נופלות בסמיכות לימים הנוראים, ולחג ראש השנה היהודי שחל ב-30 בספטמבר. כלומר נאמני דת אברהם בשתי הדתות יחגגו בסמיכות את חגיהם, והדבר נכון אפילו בארץ הקודש. בכל פעם שלוח השנה מזמן את המקריות הזאת, אני שוקע במחשבות.

עשור רודף עשור והסכסוך במזרח התיכון רחוק מפתרונו. עשור רודף עשור וחפים מפשע ממשיכים לאבד את חייהם בארצו של הנביא. עשור רודף עשור והמנהיגים הישראלים והפלסטינים טרם התכנסו כדי לקבל את ההחלטה הקשה הנחוצה לשלום.

אני מקווה ומייחל שהישראלים והפלסטינים יצליחו השנה להתעמק בעובדה ששניהם עושים פסק זמן וחוגגים את חגיהם באותו הזמן. אני מקווה ומייחל שהישראלים והפלסטינים יצליחו השנה להיזכר בכך שהם כולם בנים לאב קדוש אחד, אברהם. אני מקווה ומייחל שהישראלים והפלסטינים יצליחו השנה לראות מבעד לערפל השנאה ומסך חוסר-הסבלנות ויכירו בכך שהם שניהם ממשיכי דרכה של אותה מסורת, עבדים לאותו אלוהים וקשורים יחדיו לגורלו של המזרח התיכון.

המוסלמים זה עתה סיימו את הצום שלהם, היהודים עתידים להתחיל את שלהם. מדוע שההקבלה הזאת בין שני החגים ושתי המסורות ההלכתיות הדומות לא תעלה בהם מחשבות ותדרבן אותם לפעול לקידום השלום שעד עתה חמק מהם? נכון, שני הצדדים גרמו זה לזה סבל רב. נכון, יותר מידי חפים מפשע קיפדו את חייהם בסכסוך שלא היה צריך להיגרר זמן כה רב. נכון, הזכרונות המרים של הסכסוך לא ימחו בקלות ויקח זמן רב עד ששני הצדדים ישלימו.

ואף על פי כן, הדבר ייתכן. אני מקווה ומייחל שהדבר יקרה בתקופה הנוכחית המקודשת בשתי המסורות. המשותף בין המוסלמים והיהודים רב על השונה ביניהם. ומדוע לא לעשות שימוש בעובדה הזאת על מנת לקרב בין שתי הקהילות? המוסלמים מכבדים את הנביאים היהודים. הם טוענים שאברהם הוא אביהם הרוחני. משה מוזכר בשמו בקוראן פעמים רבות יותר מאשר הנביא מוחמד. מדוע שלא נבנה מהמשותף בינינו גשרים להבנה הדדית, גשרים שיאפשרו למשותף בינינו להתעלות מעל העויינות המתגברת בתקופה הנוכחית והקשה בהיסטוריה של שני העמים?

בימים האחרונים אני מקפיד לאחל לקולגות היהודים שלי "שנה טובה" בכל פעם שאני פוגש אותם. אני מאחל להם זאת בכנות. אני גם שולח לאחיי ואחיותיי המוסלמים ברחבי העולם ברכת עיד שמח. אני מבקש בליבי שהתקופה הזאת בשנה תביא לשתי הקהילות ביטחון, שקט, שמחה וברכה. אני גם מתפלל – בתקופה זאת המקודשת למוסלמים וליהודים – שאולי השנה, כאשר עיד אל-פיטר וראש השנה צמודים זה לזה, שהקהילה המוסלמית והיהודית יוכלו אף הן להתייצב זו לצד זו ולפעול סוף סוף להביא שלום לארץ הזאת שנושאת חשיבות כל כך גדולה עבור כולנו.

###

* האשם א. חאסאבלה הוא רופא מומחה למחלות ריאה וכתב פרילנס המפרסם בעיתונים רבים ברחבי ארצות הברית ובעולם ובייחוד ב"שיקגו טריביון". חאסאבלה הוא גם סופר (שותף) של המדריך: Beliefnet Guide to Islam בהוצאת Doubleday. המאמר תורגם מאנגלית ומופץ על-ידי שירות החדשות של קומון גראונד CGNews)) באישור ה"מידל איסט אונליין".

פורסם במקור ב"מידל איסט אונליין", ב-1 באוקטובר 2008
www.middle-east-online.com

חמש עשרה שנה לאוסלו- החלום הנגוז

מאת דניאל לוי

וושינגטון – בחודש שעבר מלאו 15 שנים לחתימה על הסכם הצהרת העקרונות (DoP) בין אש"ף וישראל במדשאה הדרומית של הבית הלבן שציינה את פתיחתו של תהליך אוסלו ותקווה חדשה במזרח התיכון. יום השנה לא זכה לתהודה רבה בציבור עקב חוסר היציבות והזעזועים הפוליטיים שאירעו לאחרונה בישראל (בה נבחרה ציפי לבני ליו"ר קדימה) ובשטחים הפלסטינים. בהחלט לא הייתה כאן סיבה למסיבה או לתרועת ניצחון. תהליך אוסלו בגלגולו האחרון, מפגש אנאפוליס, מטלטל במהירות לקראת תאריך יעד לא ממומש נוסף, בסוף שנת 2008.

ישנם כאלה שעבורם הכשלון האחרון של אנאפוליס הוא עוד רגע פוטנציאלי ובלתי ממומש בתהליך שעל אף שהוא בריא בבסיסו, טעויות בתזמון, תקלות פוליטיות או אישיות ואולי גם מזל רע גרמו לו להחטיא שוב ושוב את מטרתו. אחרים מגלגלים עיניים – לדידם, לעולם לא יהיה שלום בארץ הקודש, פתרון שתי המדינות הוא חלום, ועדיף להשקיע מאמצים במשהו אחר הטומן בחובו הבטחה גדולה יותר. מתנגדים בודדים מתאמצים לקדם תוכניות אלטרנטיביות תחת פתרון שתי המדינות, תוכניות שאפילו הוצגו באופן מחמיא במספר מצגות פוורפוינט. אך מדובר בתוכניות שאין להן כל סיכוי להתקבל בציבור ובוודאי שלא לזכות בתמיכת הרוב בשתי החברות.

פתרון שתי המדינות הוא עדיין הפתרון היחיד המקובל על רוב הציבור הישראלי והפלסטיני. מדובר בתוכנית שעדיין ניתן להוציא אל הפועל, אבל אחרי 15 שנה, סביר להניח שלא מוגזם לקבוע שהמודל של אוסלו איננו נוסחת הקסם.

המסגרת שתהליך אוסלו הניח לתהליך השלום ממשיכה להתקיים עד היום על אף הפגמים המבניים מהם היא סובלת. הבעיה הראשית הייתה הרעיון שניתן לבנות אמון בין הצדדים על ידי צעדים בסוגיות מצומצמות כגון ההתנחלויות או הביטחון מבלי לנסח מראש את היעדים הסופיים. כאשר העתיד בלתי ידוע והעויינות שולטת בהווה, אין זה מפתיע שהתוצר לא היה מערכת יחסים המבוססת על אמון.

הבעיה השניה הייתה התפיסה שניתן לבנות מוסדות מדינה או שכלכלה פלסטינית בראשיתית תוכל לשגשג או שהרשות הפלסטינית תוכל לאזן בין הצורך בלגיטמיות פנים-פלסטינית לבין עובדת היותה קבלנית-משנה ביטחונית עבור ישראל. וכל זאת תחת כיבוש עויין ומתמשך. וכך נפל הפור.

דבר שלישי, תהליך אוסלו התחיל את דרכו כהסכם ישראלי-פלסטיני בילטרלי (הנורבגים היו מארחים נפלאים אך בשום אופן לא מתווכים). אלא שכאשר הדברים מגיעים להכרעה בסוגיות הקשות ביותר – גבולות הקבע, חלוקת ירושלים ושפה מתחמקת בנושא הפליטים – הסבירות הייתה נמוכה שהצדדים יוכלו לסגור את הדברים באופן עצמאי נוכח המטען הפוליטי שהם נושאים. ולמרות זאת, אף אחד עוד לא סחב איתו את הצדדים מעבר לקו הסיום.

ודבר אחרון, תהליך אוסלו ומאמצי השלום שבאו בעקבותיו ניסו יותר מידי להשיג הסכם ישראלי-פלסטיני במנותק מהתפתחויות אזוריות רחבות יותר במזרח התיכון. למסלול הסורי יש השפעה; לאופן ההתנהלות מול איראן השפעה מעצבת, וכך גם לעמדת המפרציות ומדינות ערביות סוניות אחרות. ולרות זאת, בינתיים לא ראינו את ארצות הברית או את הקהילה הבינלאומית מובילות מאמץ אזורי אינטרגטיבי.

לכך יש להוסיף שהמסגרת של אוסלו כפי שהיא עוצבה לא הייתה מסוגלת להתמודד עם התגבשותה של פוליטיקה רב-מפלגתית ודמוקרטית בפלסטין. הצלחתה הפוליטית של תנועת החמאס לא אמורה לסמן את סופו של פתרון שתי המדינות, אבל האופן שבו מתמודדים בינתיים עם סוגיית החמאס בהחלט יוכל להביא לתוצאה הזאת.

פסגת אנאפוליס של ממשל בוש נשענה יתר על המידה על המכשולים המובנים שמנינו לעיל. הממשל האמריקאי הבא יעמוד נגד הפיתוי להמשיך בגישה הנוכחית בשנה ה-16 וגם בשנים שיבואו אחר כך. הממשל החדש אולי יביא איתו אנרגיות ורצון חדש ואולי אפילו ימנה שליח מיוחד, אבל התוצאות יהיו כנראה התוצאות המוכרות והבלתי מחמיאות – אלא אם כן יוחלט על שינוי מבני רחב. תהליך אוסלו נמצא באמצע שנות העשרה שלו והוא סובל מחוק התפוקה השולית הפוחתת – עם כל מהלך כושל האמון מתערער, הקו הפרגמטי מאבד עוד מזוהרו והסקפטיות מתבצרת.

פתרון שתי המדינות ממשיך לשמור על כושר ההתאוששות שלו ולזכות בתמיכה עממית רחבה, כנראה לנוכח העדרם של אלטרנטיבות ראליסטיות משכנעות. אך אפילו כושר ההתאוששות הזה לא ימשיך לעמוד לו אם יחולו כשלונות ועיכובים נוספים. דבר זה מעמיד את ישראל, את בת בריתה האמריקאית, את הפלסטינים ואת האיזור ללא פתרונות מעשיים לטווח הזמן הבינוני.

בסיכומו של דבר, אחרי 15 שנה ישנם מספר מסקנות מתבקשות ודחופות: נדרשים גבולות קבע (צעדים בוני אמון ובניית מוסדות פלסטיניים אינם הולכים יד ביד עם הכיבוש), נדרשת גישה אזורית ומכלילה (במיוחד בנוגע לסוריה והחמאס); צעדים מעשיים לסיום הכיבוש יצטרכו לצעוד בראש בעוד שישראל תזכה לערבויות בטחוניות בינלאומיות ואיזוריות שיבואו לידי ביטוי גם בנוכחות צבאית מוחשית. וכל הצעדים האלה צריכים להיות מובלים מבחוץ במהלך בראשותה של ארצות הברית. רק אם נפנים את המציאות הזאת ונפעל על פיה נוכל להוציא לפועל את חזון שתי המדינות ההולך ונגוז שנהגה באוסלו.

###

* דניאל לוי הוא עמית בכיר ומנהל "יוזמת סיכויי שלום" בקרן סנצ'רי. דניאל לוי שימש בעבר כיועץ מיוחד במשרד ראש הממשלה בראשות ברק, השתתף במשלחת הישראלית הרשמית בשיחות אוסלו ב' ושיחות טאבה, והיה אחד מהארכיטקטים הראשיים של יוזמת ג'נבה. המאמר תורגם מאנגלית ומופץ על-ידי שירות החדשות של קומון גראונד CGNews)) באישור Prospects for Peace.

פורסם במקור על ידי Prospects for Peace, ב-29 בספטמבר 2008,
www.prospectsforpeace.com