ירושלים – בחלוף 13 שנים לרצח ראש ממשלת ישראל בידי רוצח יהודי, היה על הרצח להפוך לקו פרשת-מים מוסרי לאומי, ולהחקק בתודעה של כולנו ככזה. החוויה האישית המטלטלת שחווה כל אחד מאיתנו, אמורה היתה להתפתח לציון דרך לאומי, שכל חלקי העם שותפים לו.
אך מה אנו מציינים היום? ואולי חשוב יותר לשאול: מה יציינו צאצאינו, במלאות 30 או 40 שנה לרצח? מה ראוי שיהיה העיקר: האם זכרו של יצחק רבין האיש? האם הרצח?
כבני דורו האחרים, חי יצחק רבין את ההיסטוריה האינטנסיבית והסוערת של תקומת ישראל, לא כעד שהזדמן לו לחיות בתקופה מרתקת כל-כך, אלא כאחד ממחולליה של ההיסטוריה הזאת. אבל מאז שנרצח יש המבקשים להפוך את רבין עצמו, את רבין האיש, למיתוס. וכמיתוס - הרי אך טבעי הוא שיגויס, ינוכס, וייפרט כל יום מחדש לפרוטות פוליטיות: "מה היה אומר רבין", ו"מה היה עושה רבין", ו"רבין לא היה נותן לזה לקרות", ו"כן היה מפנה" ו"לא היה מפנה", כך עד בלי די. אחרי שנים של ניסיון לכפות עלינו עסקת חבילה של זיכרון ואידיאולוגיה; של מיתוס ומסקנות פוליטיות; נדמה שמותר לתהות בקול: האם כמיתוס מגוייס קנה זכרו של רבין אחיזה בלבבות?
אמת, רבין נרצח בגלל דרכו הפוליטית. בגלל אוסלו. אין לטשטש זאת ואין להשכיח זאת. אבל באותה נשימה צריך להוסיף שאין בכך כדי להעניק משקל-יתר מוסרי לעמדותיו הפוליטיות, שרבים וטובים חלקו עליהן אז, וגם היום ממשיכים לחלוק עליהן בכל תוקף.
במשך השנים מבעבע הרצח בתוך היורה הפוליטית הרותחת: יש התובעים "חזרה בתשובה" פוליטית ואידיאולוגית כתנאי לקבלת הזכות להשתתף בתחושת הסלידה מן הרצח ויש הרואים בתביעה זו המשך הניסיון להטלת אחריות לרצח עצמו, על כל מי שרואה באוסלו אסון; יש המנסים לכפות מורשת "הר כגיגית", ויש הרואים בכך ניסיון לעשיית הון פוליטי. בדרך זו לא יחלפו 20, 30שנה, וכל העניין עלול להישכח.
והמורשת המדוברת? היא לא תותיר חותם גדול יותר ממורשתם (המרשימה, אגב, לא פחות) של מנהיגים פוליטיים אחרים, שהלכו לעולמם כדרך כל בשר, ולא מכדוריו של מתנקש. גם לקחו המוסרי של הלילה ההוא עלול להתפוגג, ובמקום תמרור אזהרה מוסרי תישאר הערת אגב בהיסטוריה היהודית והישראלית. האם זה מה שאנו מאחלים לעצמנו? לדורות הבאים?
עברתי עם רבין כברת דרך פוליטית ארוכה כחבר כנסת. הכרנו עוד שנים רבות קודם לכן, כשהייתי קצין צעיר תחת פיקודו. היינו חלוקים עמוקות בהשקפותינו הפוליטיות, האידיאולוגית מול הפרגמטית, אך יכולנו לשוחח על הכל. על אלטלנה, על האחיזה הישראלית מעבר לקו הירוק, על החלטותיו כשר ביטחון וגם סתם שיחות חולין. הערכתי והוקרתי אותו עוד בחייו, הרבה לפני שנרצח, כפלמ"חניק, כלוחם ללא חת, כרמטכ"ל נערץ וכמי שהטביע חותם עמוק בהיסטוריה הציבורית הישראלית.
הערכתי ועדיין אני מעריך ומוקיר אותו. לא כי נרצח, אלא בגלל אישיותו כמפקד, כפרלמנטר, כמנהיג, כיריב פוליטי, כחבר ואיש שיחה. חלקתי עליו, אך אהבתי אותו.
היום, 13 שנים אחרי שנרצח, אני שבמקום שהרצח יהיה לסמל כלל ישראלי, הוא נותר נחלתו הבלעדית של זרם פוליטי מסוים. היום נדמה שההשתתפות באבל, בזעזוע, בתיעוב כלפי הרצח, היא פרביליגיה השמורה רק לנאמני אוסלו, ואילו את הזיכרון שלי מרבין האיש הדירו כליל.
כמוני יש רבים הרוצים להתאבל ביום הזה על רבין המנהיג; כמוני, יש רבים המבקשים לשוב ולהתחבר אל ההלם והזעזוע שפקד אותנו כחברה וכעם, ולשנן את לקחו של הרצח הנורא. ואולם, שנה אחר שנה, יש מי שמתעקש לקחת מונופול על האבל והזיכרון, ולהשאיר ציבורים שלמים מחוצה לו.
אנו עומדים בפני שוקת שבורה בכל הנוגע ללקחים המוסריים ולערכים שאמורים להיות נחלת הכלל. עלינו לשאול את עצמנו ביושר: מה בעצם אנחנו מציינים במלאות 13 שנים לרצח? מה יציינו ילדינו ומה ראוי שיציינו?
אך מה אנו מציינים היום? ואולי חשוב יותר לשאול: מה יציינו צאצאינו, במלאות 30 או 40 שנה לרצח? מה ראוי שיהיה העיקר: האם זכרו של יצחק רבין האיש? האם הרצח?
כבני דורו האחרים, חי יצחק רבין את ההיסטוריה האינטנסיבית והסוערת של תקומת ישראל, לא כעד שהזדמן לו לחיות בתקופה מרתקת כל-כך, אלא כאחד ממחולליה של ההיסטוריה הזאת. אבל מאז שנרצח יש המבקשים להפוך את רבין עצמו, את רבין האיש, למיתוס. וכמיתוס - הרי אך טבעי הוא שיגויס, ינוכס, וייפרט כל יום מחדש לפרוטות פוליטיות: "מה היה אומר רבין", ו"מה היה עושה רבין", ו"רבין לא היה נותן לזה לקרות", ו"כן היה מפנה" ו"לא היה מפנה", כך עד בלי די. אחרי שנים של ניסיון לכפות עלינו עסקת חבילה של זיכרון ואידיאולוגיה; של מיתוס ומסקנות פוליטיות; נדמה שמותר לתהות בקול: האם כמיתוס מגוייס קנה זכרו של רבין אחיזה בלבבות?
אמת, רבין נרצח בגלל דרכו הפוליטית. בגלל אוסלו. אין לטשטש זאת ואין להשכיח זאת. אבל באותה נשימה צריך להוסיף שאין בכך כדי להעניק משקל-יתר מוסרי לעמדותיו הפוליטיות, שרבים וטובים חלקו עליהן אז, וגם היום ממשיכים לחלוק עליהן בכל תוקף.
במשך השנים מבעבע הרצח בתוך היורה הפוליטית הרותחת: יש התובעים "חזרה בתשובה" פוליטית ואידיאולוגית כתנאי לקבלת הזכות להשתתף בתחושת הסלידה מן הרצח ויש הרואים בתביעה זו המשך הניסיון להטלת אחריות לרצח עצמו, על כל מי שרואה באוסלו אסון; יש המנסים לכפות מורשת "הר כגיגית", ויש הרואים בכך ניסיון לעשיית הון פוליטי. בדרך זו לא יחלפו 20, 30שנה, וכל העניין עלול להישכח.
והמורשת המדוברת? היא לא תותיר חותם גדול יותר ממורשתם (המרשימה, אגב, לא פחות) של מנהיגים פוליטיים אחרים, שהלכו לעולמם כדרך כל בשר, ולא מכדוריו של מתנקש. גם לקחו המוסרי של הלילה ההוא עלול להתפוגג, ובמקום תמרור אזהרה מוסרי תישאר הערת אגב בהיסטוריה היהודית והישראלית. האם זה מה שאנו מאחלים לעצמנו? לדורות הבאים?
עברתי עם רבין כברת דרך פוליטית ארוכה כחבר כנסת. הכרנו עוד שנים רבות קודם לכן, כשהייתי קצין צעיר תחת פיקודו. היינו חלוקים עמוקות בהשקפותינו הפוליטיות, האידיאולוגית מול הפרגמטית, אך יכולנו לשוחח על הכל. על אלטלנה, על האחיזה הישראלית מעבר לקו הירוק, על החלטותיו כשר ביטחון וגם סתם שיחות חולין. הערכתי והוקרתי אותו עוד בחייו, הרבה לפני שנרצח, כפלמ"חניק, כלוחם ללא חת, כרמטכ"ל נערץ וכמי שהטביע חותם עמוק בהיסטוריה הציבורית הישראלית.
הערכתי ועדיין אני מעריך ומוקיר אותו. לא כי נרצח, אלא בגלל אישיותו כמפקד, כפרלמנטר, כמנהיג, כיריב פוליטי, כחבר ואיש שיחה. חלקתי עליו, אך אהבתי אותו.
היום, 13 שנים אחרי שנרצח, אני שבמקום שהרצח יהיה לסמל כלל ישראלי, הוא נותר נחלתו הבלעדית של זרם פוליטי מסוים. היום נדמה שההשתתפות באבל, בזעזוע, בתיעוב כלפי הרצח, היא פרביליגיה השמורה רק לנאמני אוסלו, ואילו את הזיכרון שלי מרבין האיש הדירו כליל.
כמוני יש רבים הרוצים להתאבל ביום הזה על רבין המנהיג; כמוני, יש רבים המבקשים לשוב ולהתחבר אל ההלם והזעזוע שפקד אותנו כחברה וכעם, ולשנן את לקחו של הרצח הנורא. ואולם, שנה אחר שנה, יש מי שמתעקש לקחת מונופול על האבל והזיכרון, ולהשאיר ציבורים שלמים מחוצה לו.
אנו עומדים בפני שוקת שבורה בכל הנוגע ללקחים המוסריים ולערכים שאמורים להיות נחלת הכלל. עלינו לשאול את עצמנו ביושר: מה בעצם אנחנו מציינים במלאות 13 שנים לרצח? מה יציינו ילדינו ומה ראוי שיציינו?
