ושניגטון די סי – בימים האחרונים התגברו הדיבורים על כך שמובילי תהליך השלום במזרח התיכון ניצבים על סף פריצת דרך משמעותית. היו שציפו להצהרה רשמית בעקבות ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון ב-18 במאי ופגישתו עם הנשיא ברק אובמה. האם אובמה יצליח לעקם את זרועותיהן של הישראלים והפלסטינים ולהכריח אותם להגיע סוף-סוף להסכמה בסוגיות השונות?
אחד המכשולים המרכזיים בסכסוך הישראלי-ערבי היה מאז ומתמיד המורכבות הגדולה של הבעיה. הסכסוך במזרח התיכון אינו סובב נושא אחד, אלא מורכב ממקבץ של סוגיות מורכבות ומסועפות, שיש לספק מענה לכולן בה בעת. ללא כך, פשוט אי אפשר יהיה להגיע לתוצאות היות שיגיעו הצדדים לטפל בסוגיוה השלישית או הרביעית, השינויים שיניעו הכוחות המתנגדים לתהליך ברמת השטח ישנו את עמדות המיקוח ויחזירו את כל הצדדים אל נקודת ההתחלה. זה מה שהכשיל את כל הממשלים האמריקניים הקודמים, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, שניסו לפתור את הסכסוך בן ששים השנה. לרוב, הבעיה נבעה מהניסיון שלהם לפרק את הבעיה לסוגיות נפרדות. זה פשוט לא יעבוד.
"הסוגיה הפלסטינית אינה ניתנת לפתרון סעיף-סעיף," אמר לי ד"ר זיאד אסאלי, נשיא "כח המשימה האמריקאי לפלסטין".
"זה יהיה טיפשי לנסות להפריד בין החלקים," אמר פיליפ ווילקוקס, לשעבר דיפלומט אמריקני במזרח התיכון ומי שעומד כיום בראש "הקרן לשלום במזרח התיכון".
המשימה הקשה היא לגרום לכל הרכיבים בסכסוך ליישר קו באותו הזמן, הסכימו ביניהם מספר פרשנים. אבל איפה מתחילים?
כאן נכנס לתמונה ג'ורג' מיטשל. מיטשל, השליח המיוחד מטעם הנשיא אובמה למזרח התיכון, אוהב "להחזיק את הקלפים קרוב לחזה" ציין רשיד חלידי, פרופסור אמריקני-פלסטיני מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. חלידי, ששימש כיועץ למשלחת הפלסטינית בוועידת מדריד ב-1991, נחשב כמי שבקיא ברזי תהליך השלום במזרח התיכון.
כמו חלידי, מספר פרשנים אחרים מסכימים כי משהו מתבשל בתהליך השלום.
"יש איזו תקווה באוויר", אמר לי השגריר ווילקוקס. ואכן, בימים האחרונים ישנה אופטימיות מחודשת בקרב פרשנים מסוימים כי אולי סוף סוף תחול התקדמות בסוגיות השונות בו-זמנית, בעיקר כתוצאה מרעיון חדש שממשל אובמה מקדם, רעיון שהגה אותו ככל הנראה הצוות של ג'ורג' מיטשל. ובכל זאת, בשום אופן לא מדובר במופע יחיד. הנעת תהליך השלום אל המקום בו הוא נמצא היום היא מלאכתם של אלפים.
הרעיון החדש, מאמינים מספר מומחים, יתבסס בעיקר על יוזמת השלום הערבית, תכנית כוללת לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי שהוצגה לראשונה במפגש הליגה הערבית בבירות ב-2002.
היוזמה נולדה מרעיון שהעלה מלך ערב הסעודית לשעבר, המלך פאהד. היא מציעה לישראל הכרה מצד 23 חברות הליגה הערבית (22 מדינות בנוסף לפלסטין) בתמורה לנסיגה לגבולות 1967. באחרונה ישנם דיבורים על הכנסת שינויים ביוזמת השלום הערבית. השינויים ישרתו את ראש הממשלה בנימין נתניהו שאיננו מעוניין להיראות כמי שקיבל את היוזמה ככתבה וכלשונה, אומר נועם שלף מארגון "אמריקנים למען שלום עכשיו".
ולמרות העובדה שרבים חושבים כי נתניהו הוא "סופר-שמרני", שווה לציין שעד כה, הליכוד הוא שהחזיר את סיני וויתר על השליטה בעזה, ומי יודע, אולי גם יגיע להסדר קבע עם הפלסטינים.
"נתניהו הולך להפתיע את כולנו", אמר ל"הארץ" השר בנימין בן-אליעזר מהעבודה. "הוא מבין שיש ממשל אמריקאי חדש שאינו ממשל קלינטון, ואינו ממשל בוש, ושאם הוא לא יבוא עם תוכנית, מישהו אחר כבר יחליט בשבילו."
נשארה רק מהמורה אחת אחרונה שדורשת פתרון, שכל היתר מתגמד לעומתה: שאלת הפיוס הפנים-פלסטיני בין הפתח והחמאס. למרבה האירוניה, בסופו של יום, ייתכן שהמכשול הסופי שימנע את הקמתה של מדינה פלסטינית – החלום שהפלסטינים כמהים אליו זמן כה רב, נאבקו כה הרבה למענו, והקיזו בשמו דם כה רב (מדמם שלהם ומדמם של אחרים) – יהיה הפלסטינים עצמם. אלא אם יצליחו להתעלות מעבר לחילוקי הדעות ביניהם, הם מסתכנים בהארכת הסכסוך בששים שנה נוספות.
אחד המכשולים המרכזיים בסכסוך הישראלי-ערבי היה מאז ומתמיד המורכבות הגדולה של הבעיה. הסכסוך במזרח התיכון אינו סובב נושא אחד, אלא מורכב ממקבץ של סוגיות מורכבות ומסועפות, שיש לספק מענה לכולן בה בעת. ללא כך, פשוט אי אפשר יהיה להגיע לתוצאות היות שיגיעו הצדדים לטפל בסוגיוה השלישית או הרביעית, השינויים שיניעו הכוחות המתנגדים לתהליך ברמת השטח ישנו את עמדות המיקוח ויחזירו את כל הצדדים אל נקודת ההתחלה. זה מה שהכשיל את כל הממשלים האמריקניים הקודמים, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, שניסו לפתור את הסכסוך בן ששים השנה. לרוב, הבעיה נבעה מהניסיון שלהם לפרק את הבעיה לסוגיות נפרדות. זה פשוט לא יעבוד.
"הסוגיה הפלסטינית אינה ניתנת לפתרון סעיף-סעיף," אמר לי ד"ר זיאד אסאלי, נשיא "כח המשימה האמריקאי לפלסטין".
"זה יהיה טיפשי לנסות להפריד בין החלקים," אמר פיליפ ווילקוקס, לשעבר דיפלומט אמריקני במזרח התיכון ומי שעומד כיום בראש "הקרן לשלום במזרח התיכון".
המשימה הקשה היא לגרום לכל הרכיבים בסכסוך ליישר קו באותו הזמן, הסכימו ביניהם מספר פרשנים. אבל איפה מתחילים?
כאן נכנס לתמונה ג'ורג' מיטשל. מיטשל, השליח המיוחד מטעם הנשיא אובמה למזרח התיכון, אוהב "להחזיק את הקלפים קרוב לחזה" ציין רשיד חלידי, פרופסור אמריקני-פלסטיני מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. חלידי, ששימש כיועץ למשלחת הפלסטינית בוועידת מדריד ב-1991, נחשב כמי שבקיא ברזי תהליך השלום במזרח התיכון.
כמו חלידי, מספר פרשנים אחרים מסכימים כי משהו מתבשל בתהליך השלום.
"יש איזו תקווה באוויר", אמר לי השגריר ווילקוקס. ואכן, בימים האחרונים ישנה אופטימיות מחודשת בקרב פרשנים מסוימים כי אולי סוף סוף תחול התקדמות בסוגיות השונות בו-זמנית, בעיקר כתוצאה מרעיון חדש שממשל אובמה מקדם, רעיון שהגה אותו ככל הנראה הצוות של ג'ורג' מיטשל. ובכל זאת, בשום אופן לא מדובר במופע יחיד. הנעת תהליך השלום אל המקום בו הוא נמצא היום היא מלאכתם של אלפים.
הרעיון החדש, מאמינים מספר מומחים, יתבסס בעיקר על יוזמת השלום הערבית, תכנית כוללת לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי שהוצגה לראשונה במפגש הליגה הערבית בבירות ב-2002.
היוזמה נולדה מרעיון שהעלה מלך ערב הסעודית לשעבר, המלך פאהד. היא מציעה לישראל הכרה מצד 23 חברות הליגה הערבית (22 מדינות בנוסף לפלסטין) בתמורה לנסיגה לגבולות 1967. באחרונה ישנם דיבורים על הכנסת שינויים ביוזמת השלום הערבית. השינויים ישרתו את ראש הממשלה בנימין נתניהו שאיננו מעוניין להיראות כמי שקיבל את היוזמה ככתבה וכלשונה, אומר נועם שלף מארגון "אמריקנים למען שלום עכשיו".
ולמרות העובדה שרבים חושבים כי נתניהו הוא "סופר-שמרני", שווה לציין שעד כה, הליכוד הוא שהחזיר את סיני וויתר על השליטה בעזה, ומי יודע, אולי גם יגיע להסדר קבע עם הפלסטינים.
"נתניהו הולך להפתיע את כולנו", אמר ל"הארץ" השר בנימין בן-אליעזר מהעבודה. "הוא מבין שיש ממשל אמריקאי חדש שאינו ממשל קלינטון, ואינו ממשל בוש, ושאם הוא לא יבוא עם תוכנית, מישהו אחר כבר יחליט בשבילו."
נשארה רק מהמורה אחת אחרונה שדורשת פתרון, שכל היתר מתגמד לעומתה: שאלת הפיוס הפנים-פלסטיני בין הפתח והחמאס. למרבה האירוניה, בסופו של יום, ייתכן שהמכשול הסופי שימנע את הקמתה של מדינה פלסטינית – החלום שהפלסטינים כמהים אליו זמן כה רב, נאבקו כה הרבה למענו, והקיזו בשמו דם כה רב (מדמם שלהם ומדמם של אחרים) – יהיה הפלסטינים עצמם. אלא אם יצליחו להתעלות מעבר לחילוקי הדעות ביניהם, הם מסתכנים בהארכת הסכסוך בששים שנה נוספות.
