לוס אנג'לס – טראומה גוררת אלימות. הידע שלנו בנושא מתבסס על מחקרים ויש באפשרותנו לעשות שימוש בידע הזה כדי לסייע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הישראלים והפלסטינים סובלים מטראומה כרונית. הישראלים מחד, חשים שהם חווים את השואה מחדש עם כל פיגוע טרור, תחושה שהועצמה בחמש מלחמות, תעמולה אנטישמית בעולם הערבי ואיומים קיומיים מצד איראן. הפלסטינים מאידך, סובלים מן הטראומה הנובעת מהצורך לאשר בכל פעם מחדש את הזהות הפלסטינית הנפרדת שלהם על רקע הכחשות ערביות ויהודיות. הם סובלים מהעדר אוטונומיה וממחסור חמור במים, חוסר תפקוד כלכלי, בעיית פליטים וכיבוש.
הטראומות האלה אינן זניחות או בלתי מזיקות. הן בשורש העניין המנציח את הסכסוך. על מנהיגים זרים ומקומיים לקדם תהליך של ריפוי בשתי הקהילות על מנת לסייע להן להחזיר לעצמן יכולת של וויסות עצמי, לשחרר לחצים של יאוש, חוסר אונים, כעס, חוסר אמון ושנאה, ולמסד את היסוד האמוציונלי הדרוש לקיומו של דיאלוג אפקטיבי.
כל אירוע חדש מגביר ומזין את מעגל האלימות האזורי. חוויות שליליות גורמות לטראומה שמועברת מדור לדור (בתהליך שנקרא מערבולת טראומה קולקטיבית) ומשפיעה על נרטיבים קולקטיביים, מעמיקה את הפחדים ומותירה אחריה תחושות של קורבנוּת ואיבה. חשובה מכך היא העובדה שמערבולת הטראומה מעוררת תגובות נמהרות ואימפולסיביות במקום תגובות זהירות ומחושבות.
התקשורת, אלימות בין הפלגים, מחבלים מתאבדים שנעשה בהם שימוש כנשק נגד הישראלים, והשתלטות צה"לית – כל אלה משאירים את המערכת העצבית הקולקטיבית של הפלסטינים במצב מעורר. התקשורת מעודדת אותם לרכז את האנרגיה שלהם בסבל והם נופלים בפח שמציבות להם סיסמאות הסתה. אחדים מהם אף מובלים בעקבות ההסתה לידי אלימות ומביאים במעשיהם חורבן על החברה הפלסטינית.
לחץ ויאוש ממלאים תפקיד גם בנפש הישראלית שנקרעת בין הצורך להתגונן לבין הדחייה שהיא חשה באותה עת לנוכח כיבוש הפלסטינים. החברה הישראלית מקוטבת והקיצוניות מלובה בקרב קבוצות קטנות משני צדדי הקשת הפוליטית.
הסכסוך הפך כל אחד מהצדדים מקורבן ל"מקריב". פעמים רבות קורה ששני הצדדים חשים שהמצב הגיע למבוי סתום מאחר שהגישות הפוליטיות לסכסוך נכשלו עד כה בנסיונן לרדת לשורשי האלימות. הקהילה הבינלאומית המשתאה תצא נשכרת אם היא תשכיל להטות אוזן לחוויות הטראומטיות הקולקטיביות של הישראלים והפלסטינים. רבים מאלה שמתעמקים בסכסוך אינם מודעים לאופן שבו הסבל הטראומטי שהם חוו מותיר את חותמו על ההתנהגות שלהם והם זקוקים גם לעזרה על מנת לזהות טראומה בצד השני.
ניתן לאמוד את היקף הטראומה בכל אחד מהצדדים ולהתריע בפניהם על הצורך להחלים על ידי קריאת סימני המצוקה. ניתן למנות היבטים רבים הנובעים מהסכסוך ומכשילים את תהליך השלום: רגשות עליונות דתיים, השעיית החשיבה הביקורתית, הדבקת תוויות, הטחת האשמות ודמוניזציה של "האחר", טיהור אתני של "האחר", סילוף נרטיבים טראומטיים, האמונה שצד אחד חף מפשע לגמרי, דיכוי התקשורת, הפניית אלימות מכוונת נגד אזרחים על מנת להחזיר שליטה, וחינוך ילדים על ברכי השנאה.
אנשי מערכת הבריאות הכללית ובריאות הנפש, מערכת החינוך, אנשי דת, הצבא, תקשורת, דיפלומטים וארגוני המגזר השלישי, פוליטיקאים מקומיים ובינלאומיים – כל אלה יכולים לסייע למתן את השפעת הטראומה הקולקטיבית אם יציגו כלים חדשים לוויסות עצמי. כדי להתמודד עם נזקי הטראומה יש לאמץ שפה נטרלית ולא פוליטית. כך יוכלו הקהילות לעזור לכל הצדדים להתכונן לשלום בר-קיימא.
נרטיבים הנובעים מטראומה מקבעים אותנו בטראומה שחווינו ופוטרים אותנו מכל אחריות. מסיבה זו מוטלת החובה על מנהיגי החברה האזרחית והממשלות לעשות את שמוטל עליהם על מנת להצביע על העיוותים המזיקים ולהצביע על הסבל של כל הצדדים המעורבים. עליהם לגנות את האופן ההרסני בו הסבל בא לידי ביטוי ולהציב בפני הקהילות הסובלות מטראומה את העובדות ההיסטוריות.
יש להציב בפני הפלסטינים והישראלים את השאלות הבאות: האם הפעולות שלהם נותנות להם ביטחון ואוטונומיה אמיתיים? האם הפעולות האלה תומכות בביטחון העצמי שלהם ומעוררות כבוד אצל אחרים? האם הן גורמות להם להרגיש חזקים? האם הן מעניקות טעם לחייהם או כבוד לתרבותם מבלי לפגוע בצרכיהם של אחרים (ההחלטה למלא צורך עצמי על חשבון אחרים מצביעה על השפעה של מערבולת טראומה והיא מנבאת את הנצחת הטראומה של העצמי ופגיעה נוספת באחרים)? האם הפעולות האלה מסייעות להם לתת אמון באחרים ולזכות באמונם של אחרים? האם הן מעודדות הבנה בין תרבויות? האם הן מעוררות חמלה ורצון לתת אישור לסבל שלהם?
טראומה והפעולות שהיא גוררת מעוררות את הצורך בכנות עצמית אמיצה ומוחלטת. סוללת השאלות לעיל צריכה לעמוד לנגד עיניהם של כל הכוחות החיצוניים המעורבים. כוחות זרים ומקומיים, חיצוניים ופנימיים, פסיכולוגיים ובלתי-פסיכולוגיים – כל אלה הם כוחות מרכזיים שחשיבותם טרם זוהתה ותהיה בכך התקדמות חיובית אם נכיר בחשיבותם ונעניק להם את ההתייחסות הראויה.
www.commongoroundnews.org
הישראלים והפלסטינים סובלים מטראומה כרונית. הישראלים מחד, חשים שהם חווים את השואה מחדש עם כל פיגוע טרור, תחושה שהועצמה בחמש מלחמות, תעמולה אנטישמית בעולם הערבי ואיומים קיומיים מצד איראן. הפלסטינים מאידך, סובלים מן הטראומה הנובעת מהצורך לאשר בכל פעם מחדש את הזהות הפלסטינית הנפרדת שלהם על רקע הכחשות ערביות ויהודיות. הם סובלים מהעדר אוטונומיה וממחסור חמור במים, חוסר תפקוד כלכלי, בעיית פליטים וכיבוש.
הטראומות האלה אינן זניחות או בלתי מזיקות. הן בשורש העניין המנציח את הסכסוך. על מנהיגים זרים ומקומיים לקדם תהליך של ריפוי בשתי הקהילות על מנת לסייע להן להחזיר לעצמן יכולת של וויסות עצמי, לשחרר לחצים של יאוש, חוסר אונים, כעס, חוסר אמון ושנאה, ולמסד את היסוד האמוציונלי הדרוש לקיומו של דיאלוג אפקטיבי.
כל אירוע חדש מגביר ומזין את מעגל האלימות האזורי. חוויות שליליות גורמות לטראומה שמועברת מדור לדור (בתהליך שנקרא מערבולת טראומה קולקטיבית) ומשפיעה על נרטיבים קולקטיביים, מעמיקה את הפחדים ומותירה אחריה תחושות של קורבנוּת ואיבה. חשובה מכך היא העובדה שמערבולת הטראומה מעוררת תגובות נמהרות ואימפולסיביות במקום תגובות זהירות ומחושבות.
התקשורת, אלימות בין הפלגים, מחבלים מתאבדים שנעשה בהם שימוש כנשק נגד הישראלים, והשתלטות צה"לית – כל אלה משאירים את המערכת העצבית הקולקטיבית של הפלסטינים במצב מעורר. התקשורת מעודדת אותם לרכז את האנרגיה שלהם בסבל והם נופלים בפח שמציבות להם סיסמאות הסתה. אחדים מהם אף מובלים בעקבות ההסתה לידי אלימות ומביאים במעשיהם חורבן על החברה הפלסטינית.
לחץ ויאוש ממלאים תפקיד גם בנפש הישראלית שנקרעת בין הצורך להתגונן לבין הדחייה שהיא חשה באותה עת לנוכח כיבוש הפלסטינים. החברה הישראלית מקוטבת והקיצוניות מלובה בקרב קבוצות קטנות משני צדדי הקשת הפוליטית.
הסכסוך הפך כל אחד מהצדדים מקורבן ל"מקריב". פעמים רבות קורה ששני הצדדים חשים שהמצב הגיע למבוי סתום מאחר שהגישות הפוליטיות לסכסוך נכשלו עד כה בנסיונן לרדת לשורשי האלימות. הקהילה הבינלאומית המשתאה תצא נשכרת אם היא תשכיל להטות אוזן לחוויות הטראומטיות הקולקטיביות של הישראלים והפלסטינים. רבים מאלה שמתעמקים בסכסוך אינם מודעים לאופן שבו הסבל הטראומטי שהם חוו מותיר את חותמו על ההתנהגות שלהם והם זקוקים גם לעזרה על מנת לזהות טראומה בצד השני.
ניתן לאמוד את היקף הטראומה בכל אחד מהצדדים ולהתריע בפניהם על הצורך להחלים על ידי קריאת סימני המצוקה. ניתן למנות היבטים רבים הנובעים מהסכסוך ומכשילים את תהליך השלום: רגשות עליונות דתיים, השעיית החשיבה הביקורתית, הדבקת תוויות, הטחת האשמות ודמוניזציה של "האחר", טיהור אתני של "האחר", סילוף נרטיבים טראומטיים, האמונה שצד אחד חף מפשע לגמרי, דיכוי התקשורת, הפניית אלימות מכוונת נגד אזרחים על מנת להחזיר שליטה, וחינוך ילדים על ברכי השנאה.
אנשי מערכת הבריאות הכללית ובריאות הנפש, מערכת החינוך, אנשי דת, הצבא, תקשורת, דיפלומטים וארגוני המגזר השלישי, פוליטיקאים מקומיים ובינלאומיים – כל אלה יכולים לסייע למתן את השפעת הטראומה הקולקטיבית אם יציגו כלים חדשים לוויסות עצמי. כדי להתמודד עם נזקי הטראומה יש לאמץ שפה נטרלית ולא פוליטית. כך יוכלו הקהילות לעזור לכל הצדדים להתכונן לשלום בר-קיימא.
נרטיבים הנובעים מטראומה מקבעים אותנו בטראומה שחווינו ופוטרים אותנו מכל אחריות. מסיבה זו מוטלת החובה על מנהיגי החברה האזרחית והממשלות לעשות את שמוטל עליהם על מנת להצביע על העיוותים המזיקים ולהצביע על הסבל של כל הצדדים המעורבים. עליהם לגנות את האופן ההרסני בו הסבל בא לידי ביטוי ולהציב בפני הקהילות הסובלות מטראומה את העובדות ההיסטוריות.
יש להציב בפני הפלסטינים והישראלים את השאלות הבאות: האם הפעולות שלהם נותנות להם ביטחון ואוטונומיה אמיתיים? האם הפעולות האלה תומכות בביטחון העצמי שלהם ומעוררות כבוד אצל אחרים? האם הן גורמות להם להרגיש חזקים? האם הן מעניקות טעם לחייהם או כבוד לתרבותם מבלי לפגוע בצרכיהם של אחרים (ההחלטה למלא צורך עצמי על חשבון אחרים מצביעה על השפעה של מערבולת טראומה והיא מנבאת את הנצחת הטראומה של העצמי ופגיעה נוספת באחרים)? האם הפעולות האלה מסייעות להם לתת אמון באחרים ולזכות באמונם של אחרים? האם הן מעודדות הבנה בין תרבויות? האם הן מעוררות חמלה ורצון לתת אישור לסבל שלהם?
טראומה והפעולות שהיא גוררת מעוררות את הצורך בכנות עצמית אמיצה ומוחלטת. סוללת השאלות לעיל צריכה לעמוד לנגד עיניהם של כל הכוחות החיצוניים המעורבים. כוחות זרים ומקומיים, חיצוניים ופנימיים, פסיכולוגיים ובלתי-פסיכולוגיים – כל אלה הם כוחות מרכזיים שחשיבותם טרם זוהתה ותהיה בכך התקדמות חיובית אם נכיר בחשיבותם ונעניק להם את ההתייחסות הראויה.
www.commongoroundnews.org
