מאת דניאל לוי
וושינגטון – בחודש שעבר מלאו 15 שנים לחתימה על הסכם הצהרת העקרונות (DoP) בין אש"ף וישראל במדשאה הדרומית של הבית הלבן שציינה את פתיחתו של תהליך אוסלו ותקווה חדשה במזרח התיכון. יום השנה לא זכה לתהודה רבה בציבור עקב חוסר היציבות והזעזועים הפוליטיים שאירעו לאחרונה בישראל (בה נבחרה ציפי לבני ליו"ר קדימה) ובשטחים הפלסטינים. בהחלט לא הייתה כאן סיבה למסיבה או לתרועת ניצחון. תהליך אוסלו בגלגולו האחרון, מפגש אנאפוליס, מטלטל במהירות לקראת תאריך יעד לא ממומש נוסף, בסוף שנת 2008.
ישנם כאלה שעבורם הכשלון האחרון של אנאפוליס הוא עוד רגע פוטנציאלי ובלתי ממומש בתהליך שעל אף שהוא בריא בבסיסו, טעויות בתזמון, תקלות פוליטיות או אישיות ואולי גם מזל רע גרמו לו להחטיא שוב ושוב את מטרתו. אחרים מגלגלים עיניים – לדידם, לעולם לא יהיה שלום בארץ הקודש, פתרון שתי המדינות הוא חלום, ועדיף להשקיע מאמצים במשהו אחר הטומן בחובו הבטחה גדולה יותר. מתנגדים בודדים מתאמצים לקדם תוכניות אלטרנטיביות תחת פתרון שתי המדינות, תוכניות שאפילו הוצגו באופן מחמיא במספר מצגות פוורפוינט. אך מדובר בתוכניות שאין להן כל סיכוי להתקבל בציבור ובוודאי שלא לזכות בתמיכת הרוב בשתי החברות.
פתרון שתי המדינות הוא עדיין הפתרון היחיד המקובל על רוב הציבור הישראלי והפלסטיני. מדובר בתוכנית שעדיין ניתן להוציא אל הפועל, אבל אחרי 15 שנה, סביר להניח שלא מוגזם לקבוע שהמודל של אוסלו איננו נוסחת הקסם.
המסגרת שתהליך אוסלו הניח לתהליך השלום ממשיכה להתקיים עד היום על אף הפגמים המבניים מהם היא סובלת. הבעיה הראשית הייתה הרעיון שניתן לבנות אמון בין הצדדים על ידי צעדים בסוגיות מצומצמות כגון ההתנחלויות או הביטחון מבלי לנסח מראש את היעדים הסופיים. כאשר העתיד בלתי ידוע והעויינות שולטת בהווה, אין זה מפתיע שהתוצר לא היה מערכת יחסים המבוססת על אמון.
הבעיה השניה הייתה התפיסה שניתן לבנות מוסדות מדינה או שכלכלה פלסטינית בראשיתית תוכל לשגשג או שהרשות הפלסטינית תוכל לאזן בין הצורך בלגיטמיות פנים-פלסטינית לבין עובדת היותה קבלנית-משנה ביטחונית עבור ישראל. וכל זאת תחת כיבוש עויין ומתמשך. וכך נפל הפור.
דבר שלישי, תהליך אוסלו התחיל את דרכו כהסכם ישראלי-פלסטיני בילטרלי (הנורבגים היו מארחים נפלאים אך בשום אופן לא מתווכים). אלא שכאשר הדברים מגיעים להכרעה בסוגיות הקשות ביותר – גבולות הקבע, חלוקת ירושלים ושפה מתחמקת בנושא הפליטים – הסבירות הייתה נמוכה שהצדדים יוכלו לסגור את הדברים באופן עצמאי נוכח המטען הפוליטי שהם נושאים. ולמרות זאת, אף אחד עוד לא סחב איתו את הצדדים מעבר לקו הסיום.
ודבר אחרון, תהליך אוסלו ומאמצי השלום שבאו בעקבותיו ניסו יותר מידי להשיג הסכם ישראלי-פלסטיני במנותק מהתפתחויות אזוריות רחבות יותר במזרח התיכון. למסלול הסורי יש השפעה; לאופן ההתנהלות מול איראן השפעה מעצבת, וכך גם לעמדת המפרציות ומדינות ערביות סוניות אחרות. ולרות זאת, בינתיים לא ראינו את ארצות הברית או את הקהילה הבינלאומית מובילות מאמץ אזורי אינטרגטיבי.
לכך יש להוסיף שהמסגרת של אוסלו כפי שהיא עוצבה לא הייתה מסוגלת להתמודד עם התגבשותה של פוליטיקה רב-מפלגתית ודמוקרטית בפלסטין. הצלחתה הפוליטית של תנועת החמאס לא אמורה לסמן את סופו של פתרון שתי המדינות, אבל האופן שבו מתמודדים בינתיים עם סוגיית החמאס בהחלט יוכל להביא לתוצאה הזאת.
פסגת אנאפוליס של ממשל בוש נשענה יתר על המידה על המכשולים המובנים שמנינו לעיל. הממשל האמריקאי הבא יעמוד נגד הפיתוי להמשיך בגישה הנוכחית בשנה ה-16 וגם בשנים שיבואו אחר כך. הממשל החדש אולי יביא איתו אנרגיות ורצון חדש ואולי אפילו ימנה שליח מיוחד, אבל התוצאות יהיו כנראה התוצאות המוכרות והבלתי מחמיאות – אלא אם כן יוחלט על שינוי מבני רחב. תהליך אוסלו נמצא באמצע שנות העשרה שלו והוא סובל מחוק התפוקה השולית הפוחתת – עם כל מהלך כושל האמון מתערער, הקו הפרגמטי מאבד עוד מזוהרו והסקפטיות מתבצרת.
פתרון שתי המדינות ממשיך לשמור על כושר ההתאוששות שלו ולזכות בתמיכה עממית רחבה, כנראה לנוכח העדרם של אלטרנטיבות ראליסטיות משכנעות. אך אפילו כושר ההתאוששות הזה לא ימשיך לעמוד לו אם יחולו כשלונות ועיכובים נוספים. דבר זה מעמיד את ישראל, את בת בריתה האמריקאית, את הפלסטינים ואת האיזור ללא פתרונות מעשיים לטווח הזמן הבינוני.
בסיכומו של דבר, אחרי 15 שנה ישנם מספר מסקנות מתבקשות ודחופות: נדרשים גבולות קבע (צעדים בוני אמון ובניית מוסדות פלסטיניים אינם הולכים יד ביד עם הכיבוש), נדרשת גישה אזורית ומכלילה (במיוחד בנוגע לסוריה והחמאס); צעדים מעשיים לסיום הכיבוש יצטרכו לצעוד בראש בעוד שישראל תזכה לערבויות בטחוניות בינלאומיות ואיזוריות שיבואו לידי ביטוי גם בנוכחות צבאית מוחשית. וכל הצעדים האלה צריכים להיות מובלים מבחוץ במהלך בראשותה של ארצות הברית. רק אם נפנים את המציאות הזאת ונפעל על פיה נוכל להוציא לפועל את חזון שתי המדינות ההולך ונגוז שנהגה באוסלו.
###
* דניאל לוי הוא עמית בכיר ומנהל "יוזמת סיכויי שלום" בקרן סנצ'רי. דניאל לוי שימש בעבר כיועץ מיוחד במשרד ראש הממשלה בראשות ברק, השתתף במשלחת הישראלית הרשמית בשיחות אוסלו ב' ושיחות טאבה, והיה אחד מהארכיטקטים הראשיים של יוזמת ג'נבה. המאמר תורגם מאנגלית ומופץ על-ידי שירות החדשות של קומון גראונד CGNews)) באישור Prospects for Peace.
פורסם במקור על ידי Prospects for Peace, ב-29 בספטמבר 2008,
www.prospectsforpeace.com
ישנם כאלה שעבורם הכשלון האחרון של אנאפוליס הוא עוד רגע פוטנציאלי ובלתי ממומש בתהליך שעל אף שהוא בריא בבסיסו, טעויות בתזמון, תקלות פוליטיות או אישיות ואולי גם מזל רע גרמו לו להחטיא שוב ושוב את מטרתו. אחרים מגלגלים עיניים – לדידם, לעולם לא יהיה שלום בארץ הקודש, פתרון שתי המדינות הוא חלום, ועדיף להשקיע מאמצים במשהו אחר הטומן בחובו הבטחה גדולה יותר. מתנגדים בודדים מתאמצים לקדם תוכניות אלטרנטיביות תחת פתרון שתי המדינות, תוכניות שאפילו הוצגו באופן מחמיא במספר מצגות פוורפוינט. אך מדובר בתוכניות שאין להן כל סיכוי להתקבל בציבור ובוודאי שלא לזכות בתמיכת הרוב בשתי החברות.
פתרון שתי המדינות הוא עדיין הפתרון היחיד המקובל על רוב הציבור הישראלי והפלסטיני. מדובר בתוכנית שעדיין ניתן להוציא אל הפועל, אבל אחרי 15 שנה, סביר להניח שלא מוגזם לקבוע שהמודל של אוסלו איננו נוסחת הקסם.
המסגרת שתהליך אוסלו הניח לתהליך השלום ממשיכה להתקיים עד היום על אף הפגמים המבניים מהם היא סובלת. הבעיה הראשית הייתה הרעיון שניתן לבנות אמון בין הצדדים על ידי צעדים בסוגיות מצומצמות כגון ההתנחלויות או הביטחון מבלי לנסח מראש את היעדים הסופיים. כאשר העתיד בלתי ידוע והעויינות שולטת בהווה, אין זה מפתיע שהתוצר לא היה מערכת יחסים המבוססת על אמון.
הבעיה השניה הייתה התפיסה שניתן לבנות מוסדות מדינה או שכלכלה פלסטינית בראשיתית תוכל לשגשג או שהרשות הפלסטינית תוכל לאזן בין הצורך בלגיטמיות פנים-פלסטינית לבין עובדת היותה קבלנית-משנה ביטחונית עבור ישראל. וכל זאת תחת כיבוש עויין ומתמשך. וכך נפל הפור.
דבר שלישי, תהליך אוסלו התחיל את דרכו כהסכם ישראלי-פלסטיני בילטרלי (הנורבגים היו מארחים נפלאים אך בשום אופן לא מתווכים). אלא שכאשר הדברים מגיעים להכרעה בסוגיות הקשות ביותר – גבולות הקבע, חלוקת ירושלים ושפה מתחמקת בנושא הפליטים – הסבירות הייתה נמוכה שהצדדים יוכלו לסגור את הדברים באופן עצמאי נוכח המטען הפוליטי שהם נושאים. ולמרות זאת, אף אחד עוד לא סחב איתו את הצדדים מעבר לקו הסיום.
ודבר אחרון, תהליך אוסלו ומאמצי השלום שבאו בעקבותיו ניסו יותר מידי להשיג הסכם ישראלי-פלסטיני במנותק מהתפתחויות אזוריות רחבות יותר במזרח התיכון. למסלול הסורי יש השפעה; לאופן ההתנהלות מול איראן השפעה מעצבת, וכך גם לעמדת המפרציות ומדינות ערביות סוניות אחרות. ולרות זאת, בינתיים לא ראינו את ארצות הברית או את הקהילה הבינלאומית מובילות מאמץ אזורי אינטרגטיבי.
לכך יש להוסיף שהמסגרת של אוסלו כפי שהיא עוצבה לא הייתה מסוגלת להתמודד עם התגבשותה של פוליטיקה רב-מפלגתית ודמוקרטית בפלסטין. הצלחתה הפוליטית של תנועת החמאס לא אמורה לסמן את סופו של פתרון שתי המדינות, אבל האופן שבו מתמודדים בינתיים עם סוגיית החמאס בהחלט יוכל להביא לתוצאה הזאת.
פסגת אנאפוליס של ממשל בוש נשענה יתר על המידה על המכשולים המובנים שמנינו לעיל. הממשל האמריקאי הבא יעמוד נגד הפיתוי להמשיך בגישה הנוכחית בשנה ה-16 וגם בשנים שיבואו אחר כך. הממשל החדש אולי יביא איתו אנרגיות ורצון חדש ואולי אפילו ימנה שליח מיוחד, אבל התוצאות יהיו כנראה התוצאות המוכרות והבלתי מחמיאות – אלא אם כן יוחלט על שינוי מבני רחב. תהליך אוסלו נמצא באמצע שנות העשרה שלו והוא סובל מחוק התפוקה השולית הפוחתת – עם כל מהלך כושל האמון מתערער, הקו הפרגמטי מאבד עוד מזוהרו והסקפטיות מתבצרת.
פתרון שתי המדינות ממשיך לשמור על כושר ההתאוששות שלו ולזכות בתמיכה עממית רחבה, כנראה לנוכח העדרם של אלטרנטיבות ראליסטיות משכנעות. אך אפילו כושר ההתאוששות הזה לא ימשיך לעמוד לו אם יחולו כשלונות ועיכובים נוספים. דבר זה מעמיד את ישראל, את בת בריתה האמריקאית, את הפלסטינים ואת האיזור ללא פתרונות מעשיים לטווח הזמן הבינוני.
בסיכומו של דבר, אחרי 15 שנה ישנם מספר מסקנות מתבקשות ודחופות: נדרשים גבולות קבע (צעדים בוני אמון ובניית מוסדות פלסטיניים אינם הולכים יד ביד עם הכיבוש), נדרשת גישה אזורית ומכלילה (במיוחד בנוגע לסוריה והחמאס); צעדים מעשיים לסיום הכיבוש יצטרכו לצעוד בראש בעוד שישראל תזכה לערבויות בטחוניות בינלאומיות ואיזוריות שיבואו לידי ביטוי גם בנוכחות צבאית מוחשית. וכל הצעדים האלה צריכים להיות מובלים מבחוץ במהלך בראשותה של ארצות הברית. רק אם נפנים את המציאות הזאת ונפעל על פיה נוכל להוציא לפועל את חזון שתי המדינות ההולך ונגוז שנהגה באוסלו.
###
* דניאל לוי הוא עמית בכיר ומנהל "יוזמת סיכויי שלום" בקרן סנצ'רי. דניאל לוי שימש בעבר כיועץ מיוחד במשרד ראש הממשלה בראשות ברק, השתתף במשלחת הישראלית הרשמית בשיחות אוסלו ב' ושיחות טאבה, והיה אחד מהארכיטקטים הראשיים של יוזמת ג'נבה. המאמר תורגם מאנגלית ומופץ על-ידי שירות החדשות של קומון גראונד CGNews)) באישור Prospects for Peace.
פורסם במקור על ידי Prospects for Peace, ב-29 בספטמבר 2008,
www.prospectsforpeace.com
